בשלהי קיץ 2018 חווינו שרשרת רעידות אדמה שפקדו את מדינת ישראל והמחישו את הבעייתיות בכך שתמ"א 38 אינה מיושמת, וקרוב לודאי שלא תיושם ביישובים הנמצאים באיזור השבר הסורי אפריקאי.
מטבע הדברים, הרעידות הורגשו באיזור השבר הסורי אפריקאי ובעיקר בערים טבריה ובית שאן. אלו הם גם אזורי הסיכון העיקריים לרעידת אדמה הגדולה אשר מבחינה סטטיסטית הולכת וקרבה אלינו בצעדי ענק.
למרבה הצער, רעידות אדמה הן תופעת טבע שאין בנמצא כיום דרך למנוע אותן. יחד עם זאת, הגורם המרכזי המסכן חיי אדם בזמן רעידת אדמה הוא מבנים אשר בשעת רעידת אדמה קורסים וקוברים תחתם את מי שנמצא בתוכם ובקרבתם, ולכך קיימים פתרונות מגוונים.
במדינת ישראל חובה לבנות לפי ת"י 413 שהינו תקן מחמיר אשר נועד להבטיח עמידות מבנים בעת רעידת אדמה. אולם תקן זה נכנס לתוקף רק בשנת 1980. משמע, רוב מוחלט של המבנים שנבנו קודם לכן הינם מסוכנים ואינם עמידים בפני רעידת אדמה. תמ"א 38 בעיקרה נועדה לתת מענה לחיזוק אותם בניינים. הדיירים נכנסים להסכם עם קבלן במסגרתו הקבלן מקבל זכויות בניה ובתמורה מקבלים הדיירים דירות בטוחות למגורים, העומדות בת"י 413.
בעוד עלויות הבניה זהות בכל מקום בארץ, עלות הקרקע משתנה בין הפריפריה לאזורי הביקוש. כך נוצר מצב בו יזמים יעדיפו לבצע פרויקט בתל אביב והרצליה על פני טבריה. יתירה מכך, אף לו לא היתה תחרות בין האיזורים השונים, הרי שמכירת דירות היזם בפרויקט בפריפריה, תכסה אך בקושי על העלויות של חיזוק כל הבניין ותוספת מעלית וממ"דים לכל הדיירים.
נוצר מצב בו בעוד באיזורי הביקוש מתקיימת תחרות קשה בין יזמים על לב הדיירים ונעשים נסיונות לפתות אותם לבחור בהם, הרי שבפריפריה התושבים מנסים ללא הצלחה לחזר אחר יזם אשר ייאות לקחת על עצמו פרויקט בבניין שלהם.
ניתן לומר שהמסגרת של תמ"א 38 כפי שהיא כיום למעשה גורמת להפקרתם של האזרחים הזקוקים לה ביותר, קרי תושבים החיים בגליל ובגולן. ישנן מספר הצעות לצעדים שעל המדינה לנקוט כדי לאפשר יישום תמ"א 38, או כל תכנית אחרת לחיזוק מבנים, כדי לא להזניח את התושבים המתגוררים באיזורי הסיכון.
פתרון המתמקד בפן ההנדסי הוא משככים: מדובר בג'קים הידראולים שהינם מוטות אלכסוניים שמוצבים בקומת הקרקע סביב המבנה. בזמן רעידת אדמה המשככים "בולעים" את האנרגיה שעוברת דרכם וכך הבניין מוגן ואינו חווה את הזעזוע של רעידת האדמה. מוטות אלה קולטים את האנרגיה בשעת רעידת אדמה והבניין אינו "מרגיש" ברעידת האדמה. עלותו הממוצעת לדייר היא כמה אלפי דולרים. לכאורה עלות זניחה ביחס לביטחון שהתקנת המשככים תעניק. אולם וודאי שאין מדובר במחיר שווה לכל כיס ורוב משקי הבית בישראל יתקשו לשאת בהוצאה. זאת במיוחד לאור ההשוואה למצב באזורי הביקוש, שם לא רק שהדיירים אינם נושאים כלל בעלות החיזוק, אלא אף מתמקחים עם היזם באשר לגודל המרפסת וסוג המעלית. פתרון אפשרי נוסף שהוצע הוא ויתור המדינה על כספי מיסים של חברות אשר תבצענה פרויקט תמ"א 38 באיזורי הסיכון וכן ניוד זכויות במסגרתו יזם שירצה לבנות באיזורי הביקוש יחוייב לפרויקט באיזור הסיכון. בפועל, המדינה אינה נוקטת באף צעד כדי לעודד חיזוק מבנים באזורי הסיכון.
לאור הנתונים על המספר האפסי של פרויקטים תמ"א 38 באזורי הסיכון, על הממשלה להתעשת באופן מיידי מתוך הבנה כי דוקא באזורים המוגדרים בסיכון גבוה לרעידת אדמה, כוחות השוק אינם מספיקים כדי לעמוד במטרה שלשמה גובשה תמ"א 38, חיזוק מבנים. היערכות נכונה תציל חיים ובטווח הארוך תחסוך למדינה סכומים גדולים לאין ערוך.